אנוכי הדינוזאור

בשנה האחרונה הבנתי שהמקצוע שלי גמור. קאפוט. הלך לעולמו, החזיר את נשמתו לבורא. הנה אני, בגילי הכבר לא כל כך צעיר אבל גם לא כל כך מבוגר, נמצא במשבר קשה. כל מה שאני יודע לעשות, ועשיתי במשך רוב חיי הבוגרים, נעלם.

אני מתכנת. זה מה שאני עושה מגיל צעיר, זה מה שלמדתי באוניברסיטה וזה מה שלימדתי רוב חיי. יש שלושה דברים שאני אוהב לעשות וגם טוב בהם: לתכנת, ללמד ולנגן. והנה שניים מתוכם - התכנות וההוראה - הופכים לעבר רחוק ולא רלוונטי.

הסיבה ברורה. עליית הבינה המלאכותית והיכולות המרהיבות שלה פשוט גמרו את המקצוע שלי. אני יודע שאני לא היחיד ושיש מיליונים כמוני, אבל אדם בתוך עצמו הוא חי, ורק על עצמי לספר ידעתי. הבינה המלאכותית עושה את מה שאני יודע לעשות טוב יותר, מהר יותר ובקלות שאינני מסוגל להתחרות בה.

אבא שלי לימד אותי לתכנת כשהייתי בן שלוש עשרה, אולי ארבע עשרה. אהבתי את זה מהרגע הראשון. הייתי חנון מחשבים לפי הספר. אהבתי את האתגר הטכני, את האתגר המחשבתי ואת התחושה שאני בונה משהו בשתי הידיים שלי.

אני לא ממש טוב בעבודה בידיים. אבא שלי, למשל - אותו אחד שלימד אותי לתכנת - טוב גם במלאכות פיזיות. הוא יודע לרתך, לבנות כיסאות ולהתקין מדפים. גם את זה הוא ניסה ללמד אותי פעם, אבל כנראה קיבלתי רק חלק אחד מהגנים שלו. אני לא טוב בבניית כיסאות, אבל אני ממש טוב בבניית תוכנה. תמיד הייתי גאה ביכולת הזאת.

בשלב מוקדם למדי בקריירה התברר לי שאני גם טוב בללמד את זה. אני יודע לקחת נושא קשה ולהסביר אותו בצורה מובנת. לגרום לאנשים להבין, להתעניין, להפנים. כנראה שזה לא טריוויאלי.

לימדתי ותכנתי. במשך עשרים וחמש שנים זה מה שעשיתי. סטודנטים נלחמו על מקום בשורה הראשונה בהרצאות שלי. הייתי מרצה פופולרי. הייתי טוב. אנשים אהבו לשמוע אותי. היי, אפילו שילמו לי לא רע על זה.

אני מאמין שאני עדיין טוב. זה לא העניין. פשוט, אף אחד כבר לא צריך את מה שאני יודע לעשות.

רגע, לפני שאתם בורחים, אל תבינו לא נכון. אתם לא עומדים לשמוע אותי אומר כמה זה לא הוגן, כמה צריך להילחם בבינה המלאכותית ולשמור על הרומנטיקה של העבר. לא, לא. זה ממש לא אני.

כשאני קורא על עוד ארגון מקצועי שמארגן מחאה נגד כניסת הטכנולוגיה לתחומו, אני מרחם על אנשיו. הם לא מבינים איך העולם עובד. זה כמו להתווכח עם כוח המשיכה. הטכנולוגיה תמיד התקדמה קדימה והשאירה מאחור את אלו שלא התאימו.

פעם היה מקצוע כזה: מדליק פנסי רחוב. מכירים? איך תכירו; שמעתם עליו, כמוני, רק בסיפורים. אדם שתפקידו היה לעבור בכל ערב ברחובות ולהדליק את הנרות שבתוך הפנסים, ובבוקר לחזור ולכבות אותם. המקצוע הזה עבר מן העולם. החשמל הפך את מדליקי הפנסים למיותרים. הוא לא התווכח איתם. הוא פשוט לקח את מקומם.

עובדי דפוס, כתבנים, מפעילי טלגרף - מיליוני בני אדם לאורך השנים גילו שהטכנולוגיה השמידה להם את המקצוע. הם היו טובים במה שעשו, עד שמישהו, או משהו, התחיל לעשות זאת טוב יותר ומהר יותר.

דמיינו טכנאי טלגרף בסביבות שנת 1900. טכנאי הטלגרף היו אנשי ההייטק של תקופתם: אנשים מיומנים שעברו הכשרה ארוכה והרוויחו משכורות יפות. כל אמא רצתה שהבן שלה יהיה טכנאי טלגרף. כל אחת רצתה להתחתן עם אחד.

ואז הגיעו הטלפון, הרדיו וטכנולוגיות תקשורת חדשות. העבודה החלה להיעלם. פתאום היו פחות לקוחות, ובשלב מסוים פיטרו אותו. הבעיה לא הייתה רק שאיבד את מקום עבודתו. איש כבר לא נזקק למיומנות שעליה בנה את כל חייו. הוא היה יכול להיות שומר בקניון, אילו היו אז קניונים, או המקבילה של זה לפני מאה ועשרים שנה.

וככה אני מרגיש. אדם מיומן ומוכשר, שבהינד עפעף המיומנות שלו הפכה לחסרת ערך. מה אני יודע לעשות חוץ מלתכנת וללמד?

תמיד ידעתי שזה עלול לקרות. תמיד הרגשתי חמלה כלפי האנשים שהטכנולוגיה הביסה. אבל בשחצנות מסוימת לא חשבתי שזה יכול לקרות גם לי. הרי תמיד יצטרכו מחשבים, לא? תמיד יצטרכו מישהו שיתכנת אותם.

ובכן, כן ולא.

עדיין צריך מחשבים ועדיין צריך תוכנה, אבל לא בדרך שבה למדתי ליצור אותה. הכישרון שלי לא נעלם. הוא פשוט מתחרה עכשיו במשהו שפועל במהירות ובקנה מידה שאין לי שום דרך להשתוות אליהם.

המיומנות שלי שווה פחות מהמטבע האיראני ביום טוב. כל זב חוטם שלא נגע במחשב בחייו יכול להפיק תוכנות מפלצתיות שלי יידרשו חודשים ארוכים לכתוב בעצמי. זה כמו להגיע לתחרות חפירה עם את החפירה הטוב בעולם ולגלות שהמתחרה ממול הגיע עם מחפר. אתה אולי חופר מצוין, אבל זה פשוט לא כוחות.

אילו הייתי צעיר בעשרים שנה, כנראה הייתי מסתער על האתגר בשתי ידיים ובשתי רגליים. הייתי מנסה להמציא את עצמי מחדש, לברוא את עצמי בתוך המציאות המשתנה. הכישרון שלי הרי לא נעלם.

אבל אני מבוגר מדי. מקובע מדי. רגיל מדי לעבר. בגיל הזה כבר קשה מאוד להשתנות. מה שקרה לטכנאי הטלגרף לפני מאה שנה קרה גם לי. אני יכול להיות מנקה רחובות. אני יכול גם לנגן בגיטרה ברחוב; אולי אצליח לקושש כמה שקלים.

לא כתבתי קוד כבר שנה, לדעתי. אני לא רואה בזה טעם. בשני משפטים אני יכול לבקש מהבינה המלאכותית לייצר את מה שרציתי. האתגר המחשבתי נעלם. תמיד התגאיתי בחשיבה האנליטית שלי וביכולת לפתור בעיות מורכבות. אבל למי אכפת שאני יודע לפתור אותן? אני אעשה זאת ביומיים, אחרי מחשבה רבה. הבינה המלאכותית תעשה זאת בשנייה.

אז מה אני עושה? מלמד את מי שזה עוד מעניין אותו. את מי שעדיין לא הבין שהוא לא באמת צריך אותי בשביל זה.

אני מרגיש כמו רמאי שמזמין אנשים לראות כיצד אני מצלם תמונות במכשיר מתוחכם, מפתח אותן בחדר חושך ומוסר להם אותן מודפסות - בשעה שהם יכולים לצלם בעצמם כל מה שירצו בטלפון ולקבל תוצאות מהירות וטובות יותר.

כמה זמן זה יימשך? אני לא יודע. אני לא נביא. אני תוהה מה יגיע קודם: אבטלה סופית וקיבוץ נדבות ברחוב, עבודה כקופאי בסופר או המוות שלי.

אני במרוץ נגד הזמן. צובר כסף לפנסיה ונכסים לילדים, שיהיה. מנסה לקושש מה שאפשר מזרם התעסוקה ההולך ומתייבש, לפני שהטבע יכריע ויגיד לי לעצור.

ובכן, נעים להכיר. אנוכי הדינוזאור.

אחרית דבר

את הטקסט הזה כתבתי בתקופה שבה באמת הרגשתי שהקרקע המקצועית נשמטת מתחת לרגליי. לא שיניתי את הסיום, מפני שזו הייתה האמת שלי באותו רגע.

מאז התברר לי שאולי טעיתי לפחות בדבר אחד: לא הייתי מבוגר מדי להשתנות. הבינה המלאכותית אכן שינתה את המקצוע שהכרתי, אבל היא גם אילצה אותי לשאול מה אני יודע לעשות מעבר לכתיבת קוד - ללמד, להסביר, לכתוב ולחבר בין טכנולוגיה לאנשים. מתוך השאלות האלה נולדו גם האתר הזה וההרצאה „כשהמחשב התחיל ללמד במקומי”.

אני עדיין לא יודע מה עתידו של הדינוזאור. אבל בינתיים הוא ממשיך ללכת.